<h1>ספר אהל מועד שער הברכות דרך ראשון</h1>
<h2>דף כ:</h2>
אע"פ שאמרו כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן לא אמרו אלא כגון נשים ועבדים, אבל מי שיצא כבר מברכות שיש בהן מצו' אע"פ שיצא אפי' הן ברכות הנהנין מברך אותם לחבירו, שאע"פ שיצא מוציא מפני שכל ישראל ערבים זה לזה. לא היו של מצוה אינו מוציא לאחרים אא"כ נהנה עמהן דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך וה"ה לכל ברכת הנהנין. וכבר נתבאר בסוף נ"ג מזה הדרך דנשים מברכות במ"ע שהז"ג אע"פ שאינן חיוב מה"ת ואין זה ברכה לבטלה, ומוציא ש"ש לבטלה דנפקא לן בפ"ק דתמורה מאת ה' אלקיך תירא, בד"א בלא ברכה אבל בברכה אינו אסור אלא מדרבנן, וכ"כ ר"ת וכן הורו רבני צרפת. וכן הנשים נהגו לברך אבל הואיל ואינן חייבות באותה מצוה אין אדם מברך להן, והשומע ברכה חייב לענות אמן אחר המברך ואם ענה הרי הוא כמברך, היה מברך חייב מד"ס כמי שאכל כזית פת והעונה חייב מן התורה שאכל די שובעו לא יצא, וכבר ביארתי זה בנתי' ו' של דרך אחרון משער התפילה. ולמדנו עתה שאם מברך אדם ברכה לעצמו ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה וע"ס וענה אמן, שאינו רשאי לחזור ולברך כיון שיצא כשענ' אמן ואם בירך הרי זו ברכה לבטל'. לא ענה אמן אחר המברך כל שנתכוין בה יצא, בפרק לולב הגזול שמע ולא ענה יצא למדנו שהשומע ברכה אע"פ שלא ענה יצא. ורבי' ז"ל מפרש לה נמי במי שהתפלל ששמע קדיש או קדושה מש"ץ יצא הואיל והאזין לש"ץ בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לענות וכ"נ דעת ר"מ, והשומע ברכ' וענה אמן ואין רצונו לאכול ונמלך אח"כ צריך לברך. וכן השומע ברכ' שיש בה מצוה ואינו רוצה לצאת בה אע"פ שענה אמן לא יצא, ואע"פ שמצות א"צ כוונה לדעת רוב החכמים או חכמי הצרפתים וגם רשב"א, שדוקא בסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בה לא יצא וכן עיקר. אעפ"י שמן האחרונים חולקין בזה ואומ' שבכל מצוה אשר אדם עושה אע"פ שעומד וצווח ואינו רוצה לצאת בה יצא, וכבר נתבאר זה בסוף דרך ב' משער ק"ש. העונה אמן אחר הברכות שבירך הוא עצמו הרי זה מגונ', במה דברים אמורי' בין ברכה לברכה הסמוכה לה או בכל מקום שאסור להפסיק, שכל מקום שיש לחוש להפסיק אין ראוי לענות אמן אחר הברכה של עצמו, אבל במקום שאין לחוש להפסיק עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו. והילכך בונה ירושלים שהוא סוף ג' ברכות של תורה עונה אחריה אמן, וכן נהגו כדי להזכיר שהטוב והמטיב הוא מדרבנן ולפי שאינה סמוכה לחבירתה פותח בה בברוך. השומע ברכה אם נתחייב בה לא יצא אא"כ שמע כולה וצריך לענות אמן כמו שנתבאר, ואם לא נתחייב בה עונה אמן אע"פ שלא שמע אלא סופה. אין עונין אמן ארוכה שאם יאריך בקריאת המילה ידמה ללעג, ולא אמן קטופה וחטופה ויתומה וקצרה. ופי' חטופה שקורא האלף בחטף פתח או שעונה אמן קודם שישלים המברך, וכן פי' ראב"ד. וקטופה זהו שמחסר קריאת הנו'ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת, יתומה שלא שמע את הברכה, קצרה והוא שלא יאריך כלל בנו'ן שצריך להאריך בה מעט, וכל המאריך בענין בנוני ולא יותר מדאי מאריכין לו ימיו ושנותיו, העונה אמן אינו רשאי לענות עד שתכלה ברכה מפי המברך ואינו רשאי להגביה קולו יותר מן המברך דכתי' גדלו לה' אתי כלומר בשוה.
<h2>דף לה.</h2>
הברכות רובן מד"ס והסכימו שברכת המצות מדרבנן ואפילו במצוה של תורה, כל שנסתפק עליה אע"פ שצריך לעשותה מספק, הברכה שהיא מדרבנן אין מברכין אותה, ולזה הסכימו הגאונים ורי"א והר"מ, חוץ מברכות של ק"ש שאם נסתפק אם קרא קריאת שמע חוזר כל פרשיותיה ואומר הר"מ שמברך לפניה ולאחריה. ולמדנו עתה שקטן שנולד מהול כיון דמספק אנו מטיפין לו דם ברית אין מברכין עליה, וכ"כ רבינו האיי ורבים כמוהו שאין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה, ומדברי רש"י נראה דאפילו מספק דבריהם מברכין. ולא תקנו ברכה על דמאי מפני שרוב ע"ה מעשרין הן. וזה הכלל בתשו' לר"מ כל דבר שתיקנו חכמים לברך עליו בין ודאי דבריהם בין ספק כגון יו"ט שני מברכין עליו, ומצוה שעקרה מה"ת ונסתפק לנו אם אנו חייבין בעשייתה או אין חייבין, לא תקנו לה ברכה כמו שנתבאר בסוכה בשמיני, וה"ה בכסוי הדם וה"ה בכל ספק מצוה. ורבינו שמשון ב"א ורבי מאיר הלוי השיבו עליו ופסקו דספיקי אחריני חוץ מדמאי דבעו ברכה, וטעמא דלא מברכינן בשמיני ספק ז' כי היכי דלא ליזלזלי ביה [לומר] חש"מ הוא. וספירת העומר שאני דהתם לאו בבת א' כמו הכא. מי שאכל ונסתפק אם בירך אם עדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכ"כ בתוספות, וכ"ש אם שכח ולא בירך שחוזר ומברך. המברך על דבר האסור הרי זו ברכה לבטלה ואסור לענות אמן אחריו. נשים מברכות על מ"ע שהז"ג אע"פ שפטורות מעשיית מצות עשה וכ"כ הר"מ, וי"א שהרשות בידן לברך וכ"כ רשב"א, ולזה הסכימו ר"מ ורוב החכמים אבל רבינו אברהם לא ס"ל הכי. ירוש' האוכל פרדה של רמון או של ענב טעון ברכה לפניו, ומשמע דאפי' פחות מכזית פת מברך המוציא.
יש מצות שמברכין לפניהם ולאחריהם ויש מצות שאין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ולבאר דבר זה כבר עמדו הראשונים. והדרך הא' הנכון אשר נאמר למה אין מברכין בקצת מן המצות הוא מה שהשיב הרב רבי יוסף אבן פלאת לה"ר ר"א אב ב"ד, וזה כלל דבריו כל מצוה שאין בה מעשה כגון השמטת כספים אין מברכין עליה. ואין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה כצדקה והענקה, וכן בדבר המסור לב"ד שמא לא יקבלו בעלי הריב את דעתם, וכן מצוה הבאה בתוך עבירה, וכן שלוח הקן שלא צונו ליקח האם כדי שנחזור ונקח אותה. ואין מברכין על מתנות כהונה שאין הישראל נותן משלו וכן בנתינת שקל כי כן כתיב ממך הכל ומידך נתנו לך, אבל על הפרשת חלה צריך לברך מפני שברכתו על הפרשה. אין מברכין על החליצה הואיל שעקרה אינה מצוה שהרי אינה מצווה על פו"ר, וכן בגירושין מפני שמקצתם בעבירה, וכן על מיתות שהב"ד ממיתין כענין שאמרו אין אומרים הלל בר"ה מפני שהוא יום הדין, וכן על בק"ח מפני שתלויה ביד אחר. ועל ברכת כהנים ועל תקיעת שופר מברכין וכן על שאר דברים המפורשין, ע"כ מהר' ר"י אבן פלאת. והר"מ מצריך אל המקדש לברך אע"פ שהיא תלויה ביד אחרים ואמר שאחר הברכה מקדש הקי' כדרך כל המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן. חייב אדם לברך ע"כ מאכל אשר יאכל ועל משקה אשר ישתה ועל הדברים שנהנ' מריחן, וסמך לברכת הריח כה"ת יה. כתב הרא"ה ברכת ז' מינין לבסוף נפקא מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, וברכה שלפניהם מדרבנן וקרא דקדש הלולים דאסמכת' הוא ובשאר המינין ברכה שלפניהם מדרבנן לאחריהם ולא כלום, ואפילו למאן דמברך לאחריו בנ"ר לא הוי חובה אלא רשות והכי מוכח בגמ' ע"כ. ויש ברכות שנתקנו על דברים הנראים ויש שנתקנו על דברים הנשמעין, וברכת הנהנין מברך קודם שנהנה ואם לא בירך קודם שנהנה נדחית ברכה דעבדיה לאיסוריה שנהנה בלא ברכה, אבל שכח ולא בירך קודם עשיית המצוה מברך לאחר עשייתה ולא דמיא לברכת הנהנין, ומיהו הר"מ סובר דאף על המצוה אינו מברך אחר עשייתן. השיח לאחר שבירך אם לא התחיל במצוה אינו צריך ואם סח באותו ענין אף על פי שלא התחיל במצוה אינו חוזר ומברך שהרי זה כטול ברוך שאומר שאינו חייב לחזור ולברך כמו שיתבאר בנתיב י"א מדרך זה.
על כל מאכל ומשתה מברכין לפניו ולאחריו אבל על אוכל שהוא פחות מכזית על משקה פחות מרביעית מברכין לפניו ולא לאחריו. טועמת אינה צריכה ברכה אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברכת, ונלע"ד שהטעם משום שכל הנותן לפיו כשיעור הזה אי אפשר שלא יבלע מעט. אין מברכין על אוכל ומשקה עד שיבא לפניו, ירושלמי הדין דנסיב תורמיסא ונפל מידיה צריך למברכה זמן תנינות וצריך להזכיר אחר הברכה בשכמל"ו שלא להזכיר ש"ש לבטלה. היו בשעת ברכה שני תורמוסים בידו ונפל א', אם היתה כונתו לאכול שניהם א"צ לחזור ולברך, למה זה דומה לעומד על אמת המים ורוצה לשתות שמברך אע"פ שהמים הולכין לפניו.
הברכות שמברכין על מיני מאכל ומשתה והריח הן ח"י ברכות. ומהם נתקנו לפני המאכלים ה' ברכות וכל א' באה לפי מה שהוא המאכל ואלו הן המוציא, במ"מ, בורא פרי העץ, פרי האדמה, שהכל. אחר המאכלים נתקנו ד' ברכות ברהמ"ז, על המחיה, ועל העץ, ובנ"ר, וזאת הברכה מברך אחר שאכל פירות שאינן מה' מינין הכתוב בפסוק ארץ חטה וכו'. ולפני שתייה נתקנו שתי ברכות בפ"ה ובשמן מברך ב"פ העץ, ברכות שלאחר השתייה הן על הגפן, ובנ"ר וזאת הברכה היא לאחר המשקין חוץ מן היין. בריח נתקנו ה' ברכות בורא עצי בשמים, ומיני בשמים, ועשבי בשמים, ובורא שמן ערב, והנותן ריח טוב בפירות.
<h2>דף מ.</h2>
כל הברכות אין מפסיקין אחר הברכה עד שיעשה הדבר שבירך עליו ואם הפסיק חוזר ומברך, וטול ברוך וכיוצא בו אינו הפסק וכבר דברנו בדין זה בנת"י מדרך זה.
<h2>דף מא.</h2>
מי שהיו לפניו מינין הרבה מברך על איזה מהן שירצה, בד"א כשברכותיהן שוות אבל בשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז ואיזה שירצה קדים דחביב עדיף, ואם יש ביניהן ממין ז' מין שבעה עדיף, וכן פסקו רש"י וראב"ד. ואמרי' בגמ' שהקודם בפסוק עדיף לברכה ארץ חטה ושעורה וכו', ונר' לע"ד דאפי' לחביב מאלו המינין קודם המוקדם [דאי] עדיף מהמוקדם א"כ לא הו"ל בגמ' למעבד כללא דכל המוקדם קודם. האוכל תמרים ורמונים מברך על התמרים משום דתמרים שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש. שעורה ומעשה קדרה ותמרים, שעורה קודם מפני שהוא בפסוק קודם, וברכת היין שבברכה שלו מזכיר הגפן ממש היא קודמת לעולם לזיתים ותמרים ואע"פ שהיין שלישי לארץ. ומעשה קדרה של חטים ושעורים קודמין ליין לפי שעליהן מברכין במ"מ וגם הם מוקדמין בפסוק, וכן פסקו מרבותינו הצרפתים האחרונים. היה אוכל פירות ובשר מברך תחילה על הפירות שכל שברכתו שהכל מאחר אותו, שברכת שהכל לא נתקנה על דברים חשובים. האוכל בשר ותאנים וכיוצא מברך ע"ז בפני עצמו וע"ז בפ"ע. אכל תאנים ורימונים ותפוחים מברך בסוף ברכה אחת שהיא מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף מא:</h2>
דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה פי' ללפת הפת אינן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, דפת פוטרתן שהוא עיקר והם טפלה לפת, ואצ"ל אם היו לפניו ולא היה דעתו עליהם בתחילה פת פוטרתן. לא באו ללפת אפי' היה דעתו עליהן אם באו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם. דברים הבאים לאחר שגמרו סעודתן אלא שעדיין לא ברכו ברהמ"ז מברך לפניהם ולאחריהם. היו הדברים הבאים להשביע ואינן באין לקינוח סעודה פת פוטר אותם. וכת' בתוס' שדין זה לאחר סעודה אינו אלא בזמן חכמי התלמוד שהיו מסלקין השולחן מיד [לאחר] גמר אכילה קודם ברהמ"ז אבל אנו כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא. וזה הכלל לראב"ד כל שנאכל להשביע רעבו כבשר וכגבינה דגים וביצים שלוקות ומעשה קדרה הויא עיקר סעודה בין שבא באמצע הסעודה בין שבא בסוף, לפי ש[אין] הוא הסוף שעדיין הוא אוכל לרעבו, ואין הפרש בין תוך הסעודה לאחר הסעודה אלא בפירות ובפרפרת משום דפרפרת היינו פת הבאה בכסנין אין נאכלין לרעבו אלא לקינוח הפת ופירות לקינוח הפת וללפתן, ולפי' חלקו בפירות בין מחמת הסעודה ותוך הסעודה לאחר הסעודה וחלקו בפרפרת בין בתוך הסעודה ולאחר הסעודה, אבל ליכא לאפלוגי בין מחמת הסעודה לשלא מחמת הסעודה בפת הבאה בכסנין שלא באה ללפת לעולם. ונר' שכל שמביאין עמו יין לשתות או לשרות כגון אלו הני'בליש שמביאין עמהם יין לשרותם שהוא אכילת קבע וצריך נט"י והמוציא וג' ברכות ושלא תזוז מינה ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
יין הבא בתוך הסעודה אין הפת פוטרו וצריך ברכה לפניו אבל לאחריו א"צ שברמ"ז פוטרו דהא איהו מיזן זיין ובכלל מזון הוא, יין של קידוש שאינו בתוך הסעודה מברך עליו על הגפן לדעת קצת מהמפרשים, אך לא נהגו כן. ושאלו את בן זומא מפני מה יין שבתוך הסעודה אין הפת פוטרת א"ל מפני שהיין גורם ברכה לעצמו. ולפי מה שפיר' בזה ר"ח והר"מ אין הפת פוטרת שום משקה אלא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. ורש"י פי' יין גורם ברכה לעצמו שבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו. ולעד"ן ל"פ שהיין מפני חשיבותו ומעלתו גורם ברכה לעצמו. ובין לפי' זה ובין לפי' הרש"י מים או שאר משקין שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה שהפת פוטרת כל משקה חוץ מן היין, וכך היו נוהגין מגדולי רבותי' הצרפתים וכן עיקר. הקובע עצמו לשתות יין פוטר כל שאר משקים. דרך הוא שמביאים קודם הסעודה יין ופרפרת וכן לאחר הסעודה קודם שיברך בהמ"ז ואם בירך על הפרפרת או על היין שלפני המזון פוטר שלאחר המזון, הלכך יין שלפני המזון בין של קידוש בין של הבדלה כל שהבדיל במקום סעודה פוטר את שלאחר המזון. בד"א בשבתות ויו"ט הואיל ואדם קובע סעודתו בהם על היין אבל בשאר ימות השנה לא פטר, ובמקום שהיין מצוי אין הפרש בין שבת לחול. וכשם שפוטר את שלאחר המזון שהוא להנאת שתייה כך פוטר את שבתוך המזון שאינו אלא לשרות המאכל ולהורידו לאצטומכא ולא להנאת שתייה, ודין הוא שיפטור את שבתוך המזון דלעולם החשוב פוטר את שאינו חשוב. אבל יין שבתוך המזון דאינו אלא לשרות אינו פוטר את היין שלאחר המזון שהוא לשתות שאין הטפל פוטר את העיקר. ואיזה יין נקרא שלאחר המזון כל שסח הרבה בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז ומרוב השיחה הוא צמא לשתות, אבל אם צמא מחמת האכילה אפי' לזמן מרובה אחר שהפסיק אכילתו אם לא בירך עדיין ברהמ"ז כל יין ששותה אותו אותו יין שבירך עליו בהמ"ז פוטר אותו דלשרות המאכל הוא. השותה יין ובירך עליו אם אין דעתו לשתות עוד ואח"כ נמלך לשתות עוד מברך עליו, ואפי' היה דעתו לשתות אם אמר הב ונבריך שוב אינו שותה ואינו אוכל עד אחר בהמ"ז. ולדעת הגאון רי"ת שותה או אוכל בברכה שבתחילה אפי' נטל ידיו לברך ברהמ"ז, וזה יתבאר בנתיב ה' מדרך ו' בס"ד. ודעת ראב"ד מענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים או בשינה, אם אמר הב ונבריך אין זה הפסקה.
<h2>דף מד:</h2>
כל דבר שאדם אוכל או שותה לרפואה אם אינו נהנה אינו מברך וזה יתבאר עוד בנתי' ד' מד"ד.
<h2>דף נ:</h2>
מי שהכניס אוכלין ומשקין לתוך פיו קודם שיברך אם הם דברים שאם פולטן יהיו נמאסות ואין לו יותר מהם בולען ואח"כ מברך עליהם, אפילו ברכה שלפניהם הואיל ונזכר קודם שבלען, למה זה דומה לגר שמברך אחר שטבל ועלה. וצ"ע בדברי הר' שאומר שאינו חוזר ומברך אלא במשקין. היו לו יותר מהן פולטן ומברך ושותה או אוכל. היו אוכלין שאפשר לו לסלקן לצד א' מסלקן ומברך עליהם. היו אוכלין שאם פולטן לא יהיו נמאסות פולטן ואינו מסלקן לצד א' משום ימלא פי תהלתך. כל הברכות צריך שישמיע לאזניו, לא השמיע לאזנו יצא כדאמרי' לא יברך אדם בהמ"ז בלבו וכו'. וי"א דבהרהור לא יצא אא"כ הוציא בשפתיו. ולדברי הר"מ בהרהור סגי בדיעבד דהא הרהור אסור בבית המרחץ אע"ג דלא הוי כדיבור.
<h2>דף ס:</h2>
תניא היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, וחלוף אותיות הם חשבון מאה. ובשבתות וי"ט שאין בתפי' אלא ז' ברכות משלים למאה בפרות ובמיני מגדים. ולמדנו מזה שמצוה לחזור אחר הדברים הצריכים ברכה כדי להשלים ק' ברכות. ובין על הטובה ובין על הרעה מברכין, ועל בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל הרעות אומר ברוך דיין האמת. ואסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה. וכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן פי' קודם לעשייתן, בא להוציא לדעת הר"מ פי' שאפי' בשוכח אין מברכין לאחר עשייתן. ויש חולקין וכמו שיתבאר בנת' שאחר זה. אבל לד"ה אם התחיל במצוה ולא גמרה אלא עדיין עסוק בה צריך לברך עליה. וששה מצות הן שמברכין אפי' לאחריהם מרוב חבובן, והן ק"ש ומילה וקס"ת בצבור והפטרה והלל ומגילה. והמברך במקום שלא צריך עובר בלאו דלא תשא ואסור לענות אחריו אמן. ומותר ללמד לתנוקות את הברכות. וכתב הרמ' שעל כל מצוה שאינה תדירה כגון מילה אעפ"י שאינה באה לזמן ידוע מברך שהחיינו ולא נהגו כדבריו בארצות אלו.
